1. זוהי בקשה לביטול צו עיקול זמני שהוטל ביום 13.12.06, במעמד המשיבים בלבד, על כספים המצויים בידי המחזיק, המוסד לביטוח לאומי, והמגיעים למבקשת, קופ"ח לאומית, לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, עד לסכום של 13,300,000 ש"ח.
המשיבים, המפעילים חמישה מרכזים רפואיים במזרח ירושלים, הגישו נגד המבקשת תביעה לתשלום סך 18,500,000 ש"ח, בגין הפרת הסכם למתן שירותים שנכרת בין הצדדים ביום 4.8.04 (הסכם אשר קדמו לו הסכמים דומים החל משנת 1995). על פי הסכם זה, בתמצית, התחייבו המשיבים לספק למבוטחי המבקשת שירותים רפואיים תמורת תשלום חודשי בסך 100 ש"ח בצירוף מע"מ, "עבור כל נפש הרשומה במרפאה וזכאית לקבל שירותים...". בנוסף להסכם הכתוב, טוענים המשיבים, ומכוח הסכמה שבעל פה, שילמה המבקשת למשיבים תשלומים נוספים בגין הפעלת המרכז הרפואי בשועפאת במשך 24 שעות ביממה, עבור הקמת יחידה לאשפוזי בית, עמלת שיווק, עמלת מועמדים ועוד. לטענת המשיבים, החל מחודש מרץ 2006 הפחיתה המבקשת בהדרגה, באורח חד צדדי וללא הודעה מוקדמת, את התשלום המגיע למשיבים על פי ההסכם, עד לסכום של 74 ש"ח תחת 100 ש"ח לנפש. עוד חדלה לשלם למשיבים את התשלומים המגיעים להם בגין אשפוזי בית והפעלת המרכז בשועפאת בלילות, ובגין עמלת שיווק ועמלת מועמדים. מחודש ספטמבר 2006 חדלה כליל להעביר למשיבים את התשלומים המגיעים להם, תשלומים המגיעים כדי 3.5 מיליון ש"ח לחודש. המשיבים טוענים עוד כי המבקשת פעלה נמרצות להעברת לקוחות המשיבים למרכזים רפואיים אחרים, ואף דרשה מרופאים מומחים שסיפקו למשיבים שירותים זה שנים רבות, לחדול ממתן השירותים למשיבים. כתוצאה מהפרות אלה, נאלצו המשיבים לצמצם באופן ניכר את השירותים שנהגו לספק ללקוחותיהם, וחלק מהם בחרו בשל כך לעבור למרכזים רפואיים אחרים. המשיבים אף נאלצו למכור מרכז רפואי נוסף שהיה בתהליך הקמה, לאחר שהושקעו מיליונים בהקמתו.
חובה של המבקשת למשיבים מגיע, על פי הנטען, עבור החודשים ספטמבר עד נובמבר 2006 כדי 10.5 מיליון ש"ח, ועבור שלושת החודשים שקדמו להם, בגין הפחתת התשלומים, לסך 2.8 מיליון ש"ח, וזאת לבד מן התשלומים הנוספים שלא שולמו.
2. בבקשתה לביטול העיקול לא חלקה המבקשת על אי תשלום הסכומים הנטענים. יחד עם זאת טענה, כי המשיבים הם אלה המפרים מזה זמן את התחייבויותיהם על פי ההסכם. לטענת המבקשת, בניגוד להתחייבותם שבהסכם, פעלו המשיבים להעברת מבוטחי המבקשת לקופ"ח מאוחדת, תוך הפעלת לחצים מסיביים על המבוטחים. במסגרת זו ערכו שינויים רחבי היקף בנתוניהם האישיים של המבוטחים, כפי שהופיעו במחשבי המבקשת, לרבות שינויים בכתובות ובמספרי טלפון, וזאת על מנת למנוע מן המבקשת גישה למבוטחים. משניסתה המבקשת לברר את הדברים עם המשיבים, טען המשיב מס' 1 כי לא התקשר בכל הסכם עם קופ"ח מאוחדת, וכי זו התקשרה עם בן דודו, לו נמכר המרכז הרפואי החדש שהיה בתהליך הקמה. לטענת המבקשת, הצליחו המשיבים ל"הבריח", תוך תקופה של שלושה חודשים בלבד, כ-16,000 מבוטחים מן המבקשת, למעלה ממחצית המבוטחים שהיו רשומים במרכזי המשיבים. בשל הפרות אלה, הודיעה המבקשת למשיבים, ביום 10.12.06, על ביטול ההסכם ועל כוונתה להגיש נגדם תביעה על סך 50 מיליון ש"ח. המבקשת מוסיפה וטוענת כי הפחתת התעריף לנפש, בתקופה של טרום ההפרות הנטענות, התבססה על הוראת ס' 17 להסכם שבין הצדדים, ולאחר שנתברר למבקשת כי המשיבים קיבלו לאורך התקופה האחרונה תשלומי יתר, מעבר למגיע להם על פי ההסכם שבין הצדדים.
המבקשת טוענת עוד כי המשיבים לא הביאו כל ראיה לכך שאי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין. המבקשת היא גוף ציבורי מבוקר, הפועל ללא מטרות רווח, תקציבה מגיע, על פי הנטען, כדי 2.5 מיליארד ש"ח בשנה, היא בעלת עשרות סניפים ונכסים, ומעסיקה כ- 4,000 עובדים ומועסקים. המוסד לביטוח לאומי משלם למבקשת דרך קבע, מידי חודש בחודשו, מעל 100 מיליון ש"ח, וככל שניתן לתפוס את הכספים כיום, ניתן יהיה לעשות כן גם בעתיד, ובמיוחד כאשר סכום העיקול הינו חלק קטן ביותר מתקציב המבקשת. המבקשת היא צד לעשרות הליכים משפטיים והיא מקיימת כל פסק דין הניתן נגדה. מאידך, יש בעיקול כדי לפגוע בתזרים המזומנים של המבקשת וכדי לחייבה ליטול אשראי נוסף, דבר המחייב קבלת היתר ממשרד האוצר, ויש בו כדי לגרום לבזבוז כספי ציבור. עוד היא מוסיפה וטוענת כי כל הכספים המגיעים למבקשת מן המוסד לביטוח לאומי על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ממושכנים לטובת בנקים, וממילא אין כל תועלת בעיקול שהוטל.
3. דומה כי אין מחלוקת של ממש כי יש בבקשה כדי להעלות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (לפי תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), ואף המבקשת בחרה להתמקד בטיעוניה בסוגיית ההכבדה על ביצוע פסק הדין. אין, למעשה, חולק, כי המבקשת, באופן חד צדדי, חדלה מלקיים את חיוביה על פי ההסכם. מחודש מרץ 2006 החלה לקצץ בתשלומים המגיעים למשיבים, ומחודש ספטמבר 2006, חדלה לשלמם כליל. אמנם המבקשת טוענת לזכותה לקיזוז תשלומי יתר ששולמו למשיבים, וכן לנזקים שנגרמו לה בשל הפרת ההסכם ע"י המשיבים, בהעברת מבוטחיה לקופה אחרת, ואולם טענה זו, המוכחשת ע"י המשיבים, לא הוכחה ישירות, ואין בה כדי לכרסם, בשלב זה, בתשתית הלכאורית שהונחה ע"י המשיבים. המשיב מס' 1 אמנם הודה כי ביצע שינויים בפרטיהם האישיים של המבוטחים הרשומים במרכזיו, אולם טען כי עשה כן בשל פעולות שיווק מסיביות שערכה המבקשת להעברת המבוטחים ממרכזי המשיבים לזכיינים אחרים של הקופה.
מאידך, נראה כי לא עלה בידי המשיבים להוכיח כי קיים חשש סביר שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין.
מטרתו של העיקול הזמני, כמו סעדים זמניים אחרים, היא לשמר מערכת נסיבות הקיימת בעת הגשת התובענה, עד למתן פסק הדין. כפי שהוטעם לא פעם, לאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית, הועבר הדגש במתן צו העיקול מן הצורך ליחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק הדין. צו עיקול יינתן, לפיכך, מקום בו הוכח כי הנתבע עומד להבריח את נכסיו, או לסכל את אפשרותו של התובע לממש את הסעד הסופי שינתן לו (ור' רע"א 8420/96 דן מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ
, פ"ד נא (3) בע' 789, רע"א 1641/01 בוטנר נ' קיבוץ חפציבה, ניתן ביום 24.7.01). במסגרת זו, מוטל על ביהמ"ש לערוך איזון בין האינטרס של התובע שהנתבע לא יכשיל, בתקופת הביניים שעד למתן פסק הדין, את ביצועו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי מלאה. עוד נקבע כי לאור ההכרה בזכות הקניין כזכות חוקתית, על בית המשפט ליחס חשיבות רבה יותר מבעבר לאיכותן של הראיות הבאות לתמוך בבקשת העיקול (ר' רע"א 5935/97 רוני סיני נ' יעקב גלנץ ואח'
,פ"ד נב (1), ע' 193).
בהתאם להלכות האמורות, על המשיבים הנטל להוכיח כי במידה ויינתן פסק דין לטובתם, לא יהא אפשרי, או יתעורר קושי רב, להוציאו אל הפועל. סבורני כי נטל זה לא הורם. המשיב מס' 1 בתצהירו, תלה את חשש ההכבדה, על דברי נציגי המבקשת אשר הודיעו לו, לפי הנטען, לא פעם, כי המבקשת נמצאת בקשיים כלכליים, וכי בשל כך היא נאלצת להפחית באופן חד צדדי את התשלומים על פי ההסכם. גם התחייבויות המבקשת שניתנו לאחרונה לפירעון חלק ניכר מן החוב, אשר לא מולאו, מעידים, לטענתו, על חוסר יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה (ס' 35 לתצהיר המשיב מס' 1).
מנגד, ועל פי הנתונים שהוצגו ע"י המבקשת, תקציבה של המבקשת הוא כ-2.5 מיליארד ש"ח בשנה. תשלומי המוסד לביטוח לאומי למבקשת, עליהם הוטל העיקול, מועברים למבקשת מדי חודש בחודשו בסכום העולה על 100 מיליון ש"ח, והכנסותיה החודשיות של המבקשת מגיעות כדי כ- 200 מיליון ש"ח. אמנם הוכח כי היה למבקשת, בשנת 2003, גירעון של כמיליארד ש"ח, ואולם, כפי שעלה מעדותו של מנהל הכספים של המבקשת, מר בני ברזילי, חלקו כוסה ע"י הלוואת מדינה בשיעור 370 מיליון ש"ח, ויתרתו הינה חוב בגין פנסיה תקציבית הנפרשת לשנים רבות. גירעונה השוטף שלהמבקשת בפועל מגיע כדי שיעור של 80 מיליון ש"ח, גירעון אשר קיימים כנגדו נכסים. מכל מקום, למעט המחלוקת דנן, לא נטען, ואף לא הוכח, כי המבקשת איננה עומדת בהתחייבויותיה לאלה מספקיה או מבוטחיה, ואף המשיבים מודים כי בכל שנות עבודתם עם המבקשת, במשך 11 שנים, קיבלו באופן סדיר את כל התשלומים המגיעים להם, לרבות בשנים 2002-2003, עת היה תקציבה של המבקשת גירעוני. נוכח תקציבה השנתי של המבקשת, אף אין מדובר בתביעה שסכומה, כשלעצמו, עלול להוות אינדיקאציה לחשש ההכבדה (רע"א 903/06 דלק-חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' אטיאס,ניתן ביום 19.3.06). ניתן להביא לעניין זה גם מדבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה, ברע"א 3887/04 התאחדות הקבלנים הארצית נ' עירית מודיעין, כדלהלן:
"הטלת עיקול זמני על כספי רשות ציבורית הוא צעד העלול לפגוע באורח מהותי בפעילותה ובתפקודה ובכך לגרום נזק לאינטרס ציבורי כללי... מאידך, משתקציב הרשות הציבורית ניזון ממקורות כספיים ציבוריים אין חשש אמיתי כי חיוב כספי שיוטל בפסק דין לא ייפרע, ולו כל עוד לא הוכח שהרשות נתונה לחובות שאינה מסוגלת לפורעם"(ניתן ביום 12.7.04).
דומה כי הדבר נכון גם ביחס לגוף ציבורי הניזון, בעיקרו, מכספי ציבור.
סיכומו של דבר, משלא הוכח חשש סביר שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין, הנני מורה על ביטול צו העיקול שניתן ביום 13.12.06.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
בשולי ההחלטה, מן הראוי להתייחס קצרות לטענות המוסד לביטוח לאומי, כפי שהובאו בתגובתו לבקשה, לפיהן יש לראות בדמי ביטוח הבריאות "נכס שאינו ניתן לעיקול" כהגדרת ס' 50 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. לטענת המוסד לביטוח לאומי, דמי ביטוח הבריאות, כמו דמי הביטוח הלאומי המשולמים למוסד, דינם כדין מס או תשלום חובה שרשות ציבורית מטילה מכוח סמכויותיה על פי חוק. אלה, הוא טוען, אינם ניתנים לעיקול. כפי שלא ניתן לעקל כספי מס אצל הנישום, כך נטען, לא ניתן לעקל כספי ביטוח בריאות שעה שאלה מצויים בידי המוסד לביטוח לאומי.
בעת הדיון בבקשה לא ידע ב"כ המוסד לביטוח לאומי לעגן השקפה זו בדין, ואף לא ידע להסביר כיצד מתיישבת טענתו זו עם העברת כספי ביטוח הבריאות המגיעים למבקשת מכוח חוק בריאות ממלכתי, לבנקים, בהתאם לשעבוד שהוטל על הכספים ע"י המבקשת, ואשר נרשם אצל רשם המשכונות (נספחי ו' לבקשת המבקשת). למרות זאת, הודיע לבית המשפט, כי נאמן להשקפתו כי כספים אלה חסינים מעיקול, אין בדעתו לעצור העברת הכספים למבקשת מכוחו של צו העיקול.
מבלי לקבוע מסמרות בשאלה זו, אשר אינה טעונה הכרעה, לא מצאתי מדוע לא ניתן לעקל כספים
המגיעים למבקשת מן המוסד לביטוח לאומי רק בשל כך שמקורם בכספי מיסים (להבדיל מכספי גמלה המשולמים ע"י המוסד לביטוח לאומי, החסינים מעיקול, מכוח הוראת ס' 303(א) לחוק הביטוח הלאומי). כך או אחרת, ברי כי אין המוסד לביטוח לאומי רשאי לעשות דין לעצמו ולהעביר כספים, בהתעלם מצו העיקול שניתן, ובטרם הוכרעה הבקשה לביטול צו העיקול (וראה רע"א 7909/06 שפטלוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 31.12.06).
מזכירות בית המשפט
תודיע לב"כ הצדדים על מתן ההחלטה ותמציא להם העתק ממנה.
ניתנה היום י"ז בטבת, תשס"ז (7 בינואר 2007), בהעדר הצדדים.